במשפחת החרדוניים כ-300 מינים. מימדיהם הפיזיים של מרביתם אינם גדולים במיוחד ולכן מפתיע לעתים לגלות שכמה מהם מאריכים חיים, למעלה מ-20 שנה במקרים מסוימים. בישראל שישה מיני חרדון. אחת הרשימות האחרונות עסקה בזיהוי והבחנה בין שניים מהם - חרדון סיני וחרדון מדבר. בנוסף לשני המינים אלה, מצוי בנגב מין חרדון נוסף: חרדון חולות (Trapelus savignii) .מבחינת זיהוי, המין שונה מאוד מקרוביו ולכן לא נרחיב כאן בפרטים.
חרדון חולות, Trapelus savignii © מן השדה
המין מוכר לרבים בזכות הופעתו הצבעונית. הגב מעוטר בפסיפס בגווני כתום – צהוב – תכלת – חום, קרינים בולטים בקשקשי הגב וגרונו הסגול של הזכר, הבולט בעיקר בתקופת הרבייה. כמו כן, הוא פחות חששן משני המינים הקודמים שהוזכרו ולא רק שאינו ממהר להימלט או להסתתר כאשר הוא מתגלה, לעתים הוא אף מפגין אגרסיביות בפני אדם הקרב אליו.
חרדון חולות Savigny's Agama, Trapelus savignii © אביעד בר
חרדון חולות מוכר בישראל, מצרים וסיני .המין ידוע היום מאזורי חוליים, אך באופן טבעי אינו מוגבל לשטחי חולות מובהקים.
ככלל, המין הולך ומתמעט בכל שטחי תפוצתו עקב אובדן בתי גידול, וכך קורה גם בישראל. בעבר היה חרדון חולות מצוי גם בחולות מישור החוף שהיוו, למעשה, את קצה גבול התפוצה הצפוני העולמי של המין. היום נראה כי בישראל שרד אך ורק בחולות הנגב המערבי. כאמור, באופן טבעי הוא מצוי גם מחוץ לשטחי חולות מובהקים, בשוליהם, כך שלמעשה קטן אזור התפוצה בישראל בצורה משמעותית ביותר. מרבית אוכלוסיית חרדוני החולות מצויה במצרים. על פי ההערכות, כ- 80% מאזור תפוצתו בסכנה: הוא מצוי תחת איום של הרס בית הגידול הטבעי, ואיסוף לא חוקי של אספנים עבור שוק חיות מחמד.
לקריאה נוספת
קישור לעמוד המין ברשימה האדומה של IUCN
צילומים ומידע באתר ARKive
