שפנים ושושנות
ביום 26/08/2018 פורסם בעיתון הארץ (צפריר רינת) כי המשרד להגנת הסביבה מבקש להסיר למשך 3 שנים את ההגנה הניתנת בחוק על שפן סלע (Procavia capensis) במסגרת המאבק בלישמניאזיס ("שושנת יריחו", Cutaneous leishmaniasis), וכך לאפשר "דילול אוכלוסיות השפנים ומניעת הגישה שלהם ליישובים". על פי הכתבה, "בתום התקופה ייבחנו התוצאות... ותיעשה הערכה מחודשת בנוגע למצבו של שפן הסלעים". המהלך צפוי (פורסמה כאן לפני כשלוש שנים רשימה העוסקת בכך), ויש האומרים שאף מתבקש, כך או כך נראה שעל דבר אחד ישנה הסכמה רחבה:
אפילו פרוותו של השפן המוזנח ביותר במדבר יהודה מבריקה יותר מהרעיון המגוחך של הטיפול בבעיה בדרך זו.
אין צורך להסיר את ההגנה על שפני הסלע על מנת לדלל את אוכלוסייתם. הסרת ההגנה תפגע ביכולת לבצע "הערכה מחודשת בנוגע למצבו" בשל הקושי לנטר אוכלוסיית מין המצוי ביישובים ומותר בציד. נתקשה גם לאכוף לכידה והחזקת שפנים בשבי, כולל במסגרות פרטיות ובבתי מגורים. לכן, לא בלבד שהסרת ההגנה לא תחסום גישה ליישובים, היא אף עשויה לעודד אותה. בעלי חיים רבים, גם ממינים טבעיים ומקומיים, מושמדים באופן לא מבוקר וללא כל הצדקה מדעית או כלכלית, אין בכך חדש. ובכל זאת, בקשת המשרד להגנת הסביבה מטרידה במיוחד: הלכה למעשה, מטרתה היא להסיר ממנו חלק ניכר מהאחריות לטיפול בבעיה. במקום שעובדיו ישמידו את השפנים והפעילות תנוטר ותתועד, יורשו לעשות זאת כולם (שוק חופשי). עלינו להודות ולברך על בקשת המשרד - סוף כל סוף (להבדיל מנושא הצפעים), לא נעשה כל ניסיון לתרץ או להסוות את המניעים לפעולותיו: נעשה מאמץ מיוחד על מנת להסיר כל ספק בכך שיש קשר בין בעלי התפקידים האמורים לשמירת טבע, בריאות הציבור, מדיניות ממשק מבוססת והגיון בריא. יש לציין כי הסרת ההגנה אינה הצעד הראשון שנעשה במסגרת התמודדות עם הלישמניה. בין היתר, בוצעו ניסיונות להרתעת השפנים באמצעים כגון גדרות חשמליות וחסימת מסלעות, אך אלו נחלו הצלחות חלקיות ודרשו משאבים רבים. אין להתעלם מהמתאם המעניין שבין מיקומם הגיאוגרפי של הנפגעים לבין הפעולות שננקטו. ברשימה שהוקדשה לנושא התייחסנו לדרכי הפעולה הנדרשות (כלומר אמורות להידרש). בהתחשב בההתנהלות המשרד בנושא השפנים, יש לצפות כי בעתיד תוגש בקשה דומה בעניין הצפע המצוי. במידה ובעלי מקצוע מהרשויות והאקדמיה ימשיכו לתמוך במדיניות המפוברקת ולהיות שותפים לה (גם במובן שות'), הרי שזה צפוי ומתבקש.
צפע מצוי (Daboia palaestinae): לכידות נחשים
המחדל ממשיך ואף צובר תאוצה. הצפע הוא נחש מסוכן השכיח מאוד ביישובי אדם. מי שחדר צפע לביתו נדרש להזמין לוכד על מנת להרחיקו. הלכידה כשלעצמה על ידי אדם מוסמך היא מבורכת (הבטוחה ביותר) ואנו מקפידים להדגיש זאת, אך דרך הטיפול בנושא בכללותו גורמת לנזקים אדירים. שותפותם של אנשים מפוקפקים בתהליך "הכשרת" הלוכדים, המלווה בהפעלת מנגנוני גבייה ואכיפה מגוחכים, מלמדת כי בנוסף למחדל המקצועי והסביבתי עלינו להתמודד עם בעיות בתחום ההגינות. לוכדי נחשים משלמים עבור הסמכתם ודמי אגרה שנתיים עבור השימוש ברישון הלכידה. מזה שנים (!) שצפעים רבים (המין מתרבה ביישובים) נלכדים ביישובים ומשוחררים בשטחים פתוחים. רמת פעילות הצפעים שאותרה לאורך ציר ניטור זוחלים במישור החוף הכפילה את עצמה במהלך 2018, ומבין הנחשים הצפע הפך לדומיננטי בהם. לכידת פרטים ממין בר המתרבה ביישובים ושחרורם בשטח פתוח, ללא מעקב וניטור הולמים, היא פגיעה קשה בסביבה ולא שמירת טבע.
אנו מזהירים מפני הניסיון לתת תוקף מדעי לאיוולת (לא ניתן לעקוב אחר השפעת המהלך) כמו גם מהפחתת הסכנה באמצעות טיעונים משונים, בהם ההכרזה כי "מרבית המינים כלל לא ארסיים" ועוד. זוהי דמגוגיה זולה: הצפע הוא אחד מבין המינים המשגשגים בסביבות מיושבות. הכשתו גורמת לכאבים עזים ביותר ומותירה צלקות קשות.
שמירת טבע?
אחד התירוצים התמוהים למעמדו החוקי של הצפע ולטיפול בו הוא כי הדבר הכרחי על מנת למנוע פגיעה במינים אחרים ונדירים: מי שלא מיומן בכך מתקשה לזהותם ועשוי לפגוע בהם. כדאי לפנות למקורות רשמיים ומדעיים ולבדוק האם יש סימוכין לכך שאחד ממיני הבר של הארץ ניצב בסכנה בשל איום שכזה (אין). מי שנרתע מנחשים לא מסתובב בחולות הנגב במטרה לחסל זוחלים. לא הפחד מפניהם ולא היעדר מודעות ציבורית לחשיבותם במערכת האקולוגית נושאים בעיקר האחריות לפגיעה בנחשי הארץ, אלא ממשק רשלני ופושע: ארגוני שמירת הטבע שלנו בעצמם אחראים לנזקים קשים. כפי שהיום מעורבותם של אלו בהשמדת עטלפי הארץ מעוררת בנו השתאות, כך גם בעתיד בוודאי יתהו מלומדים כיצד השכילו בראשית המאה ה-21 לפגוע כך בזוחלים, ואף לגבות על כך תשלום מאזרחים.
לפני שנים אחדות נלכד תלום קשקשים מצוי במסגרת סיור של אנשי רשות הטבע בקרבת ביר הדג': הנחש האומלל נאסף והועבר לחי רמון, מתוך הנחה שהגיע לשם באופן לא טבעי. כשפנינו וביקשנו לשחררו, נענינו כי הפעולה נדרשה בשל חשש מזיהום גנטי, בהנחה שהגיע לשם באופן לא טבעי. לשם הדיון, נתעלם מכך שהמין מתרבה באזור ושפרטים בוגרים נמצאים לעתים באזורים מדבריים מרוחקים (אפילו במאגר הרשות יש דוגמה, מידע נוסף) - ובכל זאת, האין זה תמוה שבמקרה של אותו נחש בודד התעורר חשש מזיהום גנטי, אך זה מתפוגג כאשר המוני צפעים משוחררים הרחק ממקום הימצאם? מסיבת אשׂיד!
צבוע מפוספס (Hyaena hyaena) : עקבות. הכפות א-סימטריות, בולטים הבדלי הגודל בין הקדמית לאחורית. מן השדה ©
צבוע מפוספס במודיעין
הצבועה ('רותי') אשר נצפתה במודיעין תילכד לצורך הוצאתה מהעיר. לכאורה, הפעולה נעשית מחוסר ברירה והיא מוצגת כפיתרון הולם ומקצועי ואכן, כלשעצמה היא כזו. עם זאת, כשבוחנים אותה כשלב יחיד בתהליך הרחקתה מגלים שהמילה "פיתרון" רחוקה מאוד מלתאר את ההתנהלות הקלוקלת הזו:
1. לא נעשו כל הפעולות הדרושות על מנת להרחיק את הצבועה מן העיר ולהרתיעה.
2. חלק מהפעולות שבוצעו יכולות להיקרא 'מקוריות' (כלומר: מוצאן לא ברור).
3. שחרור בשטח פתוח ומרוחק היא לא רק העברת הבעיה ממקום למקום, אלא פעולה מזיקה בהיבטים נוספים.
למעשה, "הבעיה" אף לא מועברת מקום וייתכן שהפעולה תעצים אותה. היא לא טופלה.
זהו לא מקרה ראשון מסוגו של חדירת חיית בר ליישוב, ובוודאי שלא האחרון: האם כך יטופלו מקרים דומים מעתה? זהו תקדים (לכאורה) בעייתי. נוכחות חיות בר ביישובים מעוררת קונפליקטים, ולרשויות דרכי התמודדות שונות: לכידה ושחרור (מלווה בגביית אגרות) במקרה של הצפע, הסרת ההגנה בחוק במקרה של השפן (שוק חופשי), ושיטות פעולה נוספות אשר הוזכרו כאן בפרסומים קודמים. בכל זאת, למרות שהפיתרון שניתן כאן אינו מפתיע הרי שהוא מותיר תחושת החמצה. ניתנה לנו הזדמנות יוצאת דופן ללמוד ולפתח דרכי התמודדות עם טורף השוכן בסמיכות לאדם, ואנו שילחנו אותה לחופשי בנגב (כנראה שהחשש מזיהום גנטי בלעדי לנחשים). צריך היה להפנות את המשאבים הדרושים לצורך מציאת פיתרון הולם, לא רק בגלל דאגה לאותה צבועה אלא משום הצורך במוכנות לטיפול במקרים עתידיים. זאת (היתה) הזדמנות נדירה לעשות כך, כיוון שמדובר במין בעל מאפיינים אופטימלים לצורך זה. אנו מבקשים בנימוס כי מי שלא עשה את המוטל עליו במסגרת הטיפול בנושא, יחסוך מאיתנו התבטאויות ותובנות בעניין. לסיכום, נאמר תודה על ההזדמנות ללמוד מחוקרת אשר לקחה חלק במאמץ ההסברתי והציבורי: שיעור חשוב לכולנו.
