....וגם על מיינות ופולשים אחרים
מינים פולשים מהווים את אחד האיומים החריפים ביותר על המגוון הביולוגי.
כל מי שחרד לעושר המינים ולאיכות הסביבה ככלל (- כולנו), ראוי שיהיה מודע לסיכון הגבוה שבפלישת מינים חדשים לסביבתו. למרות האמור לעיל, אני מופתע מכמות ומאופי התגובות המפורסמות בכל פעם שנושא חתולי בית עולה לדיון בפורום ציבורי כלשהו, ומצד אנשי הקהילה האקדמית בפרט, משתי סיבות:
הראשונה היא חסרונו של בסיס מדעי מספק לטענות, בדמות מחקרים המראים תחרות ישירה בין המינים הפולשים לבין מינים מקומיים בישראל. פלישת מין ציפור בגוש דן אינה שקולה לפלישת מין לאזור מבודד באי באוקיינוס השקט, לכן יש צורך במחקרים שייערכו בישראל (ראו תגובה בעניין של הביולוג ד"ר ניר ספיר). הסיבה השנייה היא ההירתמות הגורפת למאבק בחתולי הבית אל מול ההתעלמות של כמה מהנאבקים בהם מבעיות סביבתיות אחרות.
חתולים צדים חיות בר במספרים גבוהים למדי, נושא שנחקר גם בישראל (חתול בבית, נמר בחוץ). מלבד הפגיעה הנגרמת מציד ישיר של חיות בר, חתולים גם מסוכנים לאוכלוסיה הטבעית של המין חתול בר שכן הם יוצרים בני כלאיים ולכך השפעות מרחיקות לכת: אורחות חייהם של החתולים המוכלאים, לרבות שעות הפעילות, שונים משל חתול בר כך שמינים טבעיים עומדים לפתע בפני טורף על שאינם מותאמים להתמודד איתו.
בכל זאת, מעניין שכאשר חתול לוכד בעל חיים בגן ציבורי בעיר הוא נחשב כמאיים על חיות הבר בעוד שלו היה זה עטלף, היינו מזכים אותו בטיעון שעסק בפעילות הדברה ביולוגית חוקית ולגיטימית. חתולים אכן מחסלים כמות אדירה של חיות בר (כגון עכברים וחולדות) בשטחים מיושבים, אך אם לא היה כך – סביר שהיינו נאלצים לחפש פתרונות חלופיים לצורך זה, כפי שאנו עושים בעניין חרקים. על הדברה ביולוגית של יתושים באמצעות עטלפי חרקים, פרויקטים משותפים לחוקרים מאוניברסיטת תל אביב והמשרד להגנת הסביבה, ניתן לקרוא בקישור הבא:
הדברה ביולוגית של יתושים באמצעות עטלפי חרקים בעיר רמת גן
זהו פרויקט מבורך שאפשר רק לקוות שירבו כמותו, דבר שאינו סותר את העובדה שאנו מעודדים ריבוי של מין עטלף חרקים שספק אם אנו מודעים להשפעות שיש לכך על מינים מקומיים. לאחר שנאספו מעט נתונים במערכת מן השדה נוכחנו כי במרכז הארץ מיני עטלפים שכלל לא ידענו על נוכחותם באזור, ונראה שהמושג "ספק" מיותר. דוגמה זאת אינה מפחיתה במאומה מחשיבות הפרויקט או מנזקי החתולים, היא מובאת כאן כדי להאיר את העובדה שכשמדובר בחתולים, רמת הרגישות שלנו להפרת האיזון הטבעי עולה פלאים. אני מרשה לעצמי לנסח ולכתוב כמה מילים על חתולים, אך שמירת טבע היא עניין לאנשי מקצוע. לכן, נפנה למקורות מוסמכים כדי לבדוק את מעמדם של חתולי בית אל מול סוגיות שמירת הטבע הבוערות.
בספר האדום של החולייתנים בישראל מוזכרים חתולי בית 4 פעמים בלבד. אחת מהן, אגב, היא בהקשר לסנאי זהוב. ייתכן שיש מחקרים נוספים, אולי אף תצפיות רבות בחתולים טורפים סנאים בחרמון (אין), אך במידה ורוצים לגייס תמיכה ציבורית למאבק בחתולי הבית ראוי שהממצאים יפורסמו ויובאו לידיעת כולנו. עד אז, נוכל לסכם שעל פי הידוע לנו בתחרות להכחדת מינים חתול הבית כלל אינו מתברג במקומות הראשונים. בחינת מאבקי שמירת טבע מישראל, מגלה כי חלקם היחסי של החתולים בו מוטל בספק (...). מבחינת הרס בתי גידול הרי שלא ניתן להאשים את החתולים בכריית חולות סמר, למשל. מבחינת ממשק והגנה על מינים, לא חתולים אחראים לטיפול הפושע בעטלפי הפירות או בקורמורנים בבריכות הדגים. מעניין כי אל מול ארבעת המינים המוזכרים בספר האדום, בחיפוש קצר שערכתי בארכיון רשימת התפוצה של החברה לזואולוגיה מצאתי כמיליון תכתובות המוקדשות לחתולי בית, מספר הגדול פי מיליון לערך ממספר הנוכחים בהפגנה למען חולות סמר שהתקיימה בירושלים.
בעניין המינים הפולשים, יש להפריד בין המרחבים הפרטי והציבורי.
מי שמוצא גור חתולים עזוב ומטפל בו (או גרוע מכך – גוזל מיינה), עתיד לתרום לשמירת הטבע יותר ממי שנטש אותו בשל היותו מין פולש. אני מודה שקצת עייפתי מקריאה וחיפוש מאמרים בחינוך, אז אני משאיר למי שמעוניין בכך לערוך חיפוש קצר ברשת, במהרה ימצא מקורות מידע רבים אודות החשיבות שבטיפוח הקשר בין נוער לבעלי חיים, כמו גם על פוטנציאל הנזק הטמון באופן בו מוצגים המינים הפולשים והטיפול בהם. במבט רחב יותר נדמה שמה שמאיים על הטבע בארץ, יותר מחתולי בית, הם ברוטאליות וחוסר אחריות של בעלי תפקידים, וכדי לפתח את אלה הרי שאין אמצעי טוב יותר מחיות בית.
המשמעות המעשית של "הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי", היא מקצועיות.
אני מצפה ממורה שתלמידיו מצאו גוזל דררה או גור כלבים פצוע, להדריך אותם כיצד לטפל בו ולא להרצות להם על מינים פולשים. אני מצפה מרשות ממשלתית לקבוע מדיניות מקצועית ולפעול על פי חוק. עם כל הצער שבדבר, לעתים זה כולל גם חיסול בעלי חיים. אם תפעל במקצועיות, הרי שהיא תצמצם זאת למועט ככל הניתן.
החברה להגנת הטבע לא הקימה מערכת מידע הקולטת דיווחים ותצפיות מהציבור, אבל מיהרה לעשות זאת בשם הגנת האומה מפני המינים הפולשים. תלמיד שראה לטאה זריזה בטיול מוזמן לשמור את המידע לעצמו (כבר לא..), בעוד שעל מיינה הוא מתבקש לדווח לרשויות.
בישראל, שמירת טבע ומניעת צער בעל חיים הם תחומים הניצבים בקטבים מנוגדים אך זו לא עובדה מוחלטת שאין לערער עליה, ניתן לקרב ביניהם ולצמצם את הפער. ייתכן שזהו המצב בארצות אחרות ושהוא עתיד לשרור גם כאן, אך נכון להיום השימוש בטיעונים מדעיים (לכאורה) ביישום מדיניות ממשק מיני בעלי חיים פולשים, אינה אלא תירוץ לחובבנות פושעת ולאוזלת ידי הרשויות. מי שמגדיר עצמו כאוהב בעלי חיים חרד גם לגורלן של חיות הבר. הוא אינו נהנה ממראה החתולים הרעבים הפזורים ברחובות ופועל למניעת התרבותם. ככל הנראה הוא אינו מועמד מועדף לתפקיד המצריך ירי בכלבים משוטטים או בוועדה לבחירת מנכ"ל הרשות, אך נכון להיום הוא גם רחוק מאוד מלהיות האיום החריף ביותר על שמירת הטבע.
לקריאה נוספת:
השפעת חתולי בית על חיות בר ושמירת טבע / ענבל בריקנר בראון
